איזו תקופה לא פשוטה זאת,
כמה רגשות קשים עולים, חוויה קשה, כאב,
הקושי הזה נובע מחוסר הידע שלנו או ההבנה,
של איך אפשר לייצר שלום בתוכינו.
הדרך הכי אפקטיבית לייצר שלום וביטחון פנימי,
הוא על ידי ההבנה שבתוך כל אחד יש ילד פנימי.
אני אכתוב את זה בלשון נקבה כי זה יותר קל לי עבורי,
אבל זה רלוונטי לנשים וגברים באותה מידה:
אז בתוכי יש ילדה פנימית,
ולילדה הזאת כואב.
היא יכולה להרגיש עצב, כעס,זעם, בושה, אשמה, קנאה, שנאה, אכזבה וכו'
והם כואבים לה.
ולרגשות האלה יש מקום.
ואנחנו לא רוצים לבטל אותם, אלא לתת להם אישור להיות.
ומה זה בעצם הרגשות האלה?
רגשות שהיו אצלי בילדות ולא קיבלו אישור.
ברגע שהרגשות האלה עולים ,
הם מבקשים מענה.
וכשאני לא יודעת לתת להם מענה,
זה מכניס אותי למצוקה, כאב, חרדה,
אולי אני רצה מהר לקחת כדורים פסיכיאטרים,
או לבכות או להדחיק ולברוח מהרגש.
ובעצם זה יוכל להשתנות,
כשאני אוכל לתת לילדה הפנימית שלי- אמא.
אמא אולטימטיבית.
כזאת שבסך הכל נותנת לילדה הזאת הורה פנימי נוכח.
מבוגר אחראי שיודע באמת מה קורה פה
וחכם מספיק כדי לנהל את הסיטואציה.
האמא הזאת,
אומרת משפטים כמו
"אני אוהבת אותך בדיוק כמו שאת"
"אני מקבלת אותך"
"אני רואה אותך"
"את לא צריכה ולא חייבת כלום"
"מותר לך לבכות"
"מותר לך לפחד"
"להיכשל"
"לטעות לא לדעת ולא להבין"
"הכל בסדר"
"אני מכילה את הרגשות שלך"
"אני עוטפת אותך בחיבוק שלי"
"אני רכה ועדינה איתך"
"אני זורמת איתך"
"אני קשובה אליך"
"אני תמיד איתך ואף פעם לא אעזוב אותך"
"אני מלאת חמלה אליך"
"את חשובה לי ואני רוצה בך"
"הכל טוב ילדה מתוקה שלי"
"אמא פה".
וברגע שאני כאמא אדבר ככה אל הילדה הפנימית שבתוכי,
היא תוכל לפגוש הורה אידיאלי.
ולא כמו ההורים שהיו לנו בילדות,
שהם אנשים בפני עצמם עם מעצורים וקשיים משלהם,
האמא הפנימית הזו באמת באמת רק רוצה שיהיה לילדה שלה טוב
ומקבלת את כל החלקים שבתוכה.
וכשיש נוכחות של הורה אוהב,
הריפוי קורה מעצמו.
והדרך לשם היא שכל פעם שאני מרגישה רגש קשה כזה או אחר
להזכיר לעצמי שהוא של הילדה הפנימית שלי.
ולהביא מולה הכלה הקשבה אהבה,
אגיד לה שאני פה ואוהבת אותה.
זו כבר התחלה נהדרת.
ואז אני לא בכאב בדרמה ובקושי,
אני באהבה והכלה של אמא פנימית,
עוטפת את הילדה הפנימית שלי.
ההקלה היא מידית.
וזו הדרך לשלום פנימי איזון , הרמוניה,
וחיים הרבה יותר פשוטים קלים ומלאי אהבה.
