רוב האמונות המגבילות שלנו נוצרו בגילאי הילדות המוקדמת, שנים שבהן היינו כמו ספוג שקולט מסרים בלי יכולת להטיל בהם ספק. אמונה מגבילה פועלת כמו כלא שקוף – אין קירות, אין סורגים, אבל אנחנו לא חוצים את הגבול כי מבחינתנו “ככה זה”.
רבים מנסים לפתור אמונות מגבילות (כמו “אני לא מספיק טובה” או “העולם מקום מסוכן”) דרך מחשבות או חשיבה חיובית בלבד. אבל אם רק נגיד לעצמנו “אני אצליח בהכל”, נשמע מיד קול שקט בפנים שמתנגד, והגוף שלנו יתכווץ.
למה זה קורה? אמונה היא לא רק מחשבה. היא מורגשת, חיה בגוף ומייצרת מציאות. במיוחד בהקשרי טראומה, אמונות נטמעות עמוק בגוף ויכולות להופיע ככיווץ, דריכות או נשימה שטחית. הגוף לא שואל אם זה נכון עכשיו; הוא פשוט מגיב כאילו האמונה היא מציאות מתמדת.
אז איך יוצרים שינוי אמיתי? השינוי חייב לעבור דרך הגוף, לא רק דרך הראש. זה נקרא חוויה רגשית מתקנת – פעולה קטנה שסותרת את האמונה. המנטור הפנימי לא מנסה להילחם באמונה. הוא מזהה אותה, מבין שהיא נוצרה כדי להגן עלינו פעם, ולאט לאט מייצר מרווח קטן שבו אפשר לבחור אחרת. כשאנחנו מאטים את הקצב ופועלים – אפילו בצעד אחד קטן ושונה – הגוף חווה משהו חדש ולומד שהשמיים לא נפלו. ככל שהחוויות האלו מצטברות, האמונה מתחילה להתרכך.
