** על פי המודל של אליזבת קובלר רוס
חוויה של אבל זה משהו שאנחנו יכולים לפגוש בהרבה צורות וגוונים.
יכול להיות שמשהו נגמר, סיום של תואר, עזיבת מקום עבודה, אהוב שלא בחיים שלנו יותר. בין אם הוא נפטר או בין אם נפרדנו.
מערכת יחסים שהסתיימה או מישהו שעובר לגור בארץ אחרת.
יש מגוון מאד גדול של אירועים בחיים שבהם אנחנו עשויים לעבור חוויה של אבל.
מדובר בעצם בחמישה שלבים שיש להם סדר מסוים אבל נפש האדם היא מורכבת ואנחנו לא באמת עוברים את השלבים לפי הסדר שלהם.
ייתכן שאנחנו נתחיל בשלב הראשון, נעבור לשלישי, נחזור לשני.
הם מתערבבים זה בזה אבל כדי שיהיה אפשר להסביר אותם, אנחנו כן נחלק אותם לסדר מסוים ונתאר אותם כחמישה שלבים שהולכים אחד אחרי השני, למרות שזה לא בדיוק המצב.
שלב 1 – הכחשה
בשלב זה עוד לא באמת אפשר לקלוט או לעכל את הסיום שאנחנו פוגשים כרגע.
העובדה היא שמה שהיה איננו עוד וזה מאד קשה להכיר בזה, לקבל ולהסכים שזה באמת מה שקרה.
הרבה פעמים זה לאו דווקא מה שאנחנו בוחרים. גם כאשר מדובר במשהו שאנחנו בחרנו, למשל לסיים מקום עבודה ואנחנו עוזבים, עדיין זה לא חוויה קלה. גם אם ההכרה היא שזה נכון עבורי, זה לא אומר שעכשיו קל לי לסיים את מה שהיה ולהתחיל משהו חדש. גם אם זו מערכת יחסים שבחרנו לסיים אותה, זה לא אומר שקל לי להיות בלעדיה ועל כן עשויים לעלות משפטים כמו "אני לא מאמין שאני לבד" "אני לא מאמין שאני קם בבוקר ואין לי עבודה לגשת אליה".
יש עדיין אי הסכמה או חוסר עיכול שזה אכן מה שקורה.
שלב 2 – כעס
בשלב הכעס אנחנו מתחילים לקלוט שזה לא הולך להשתנות ומה שנגמר באמת נגמר.
מה שלא בחיים שלנו, לא בחיים שלנו יותר.
הדבר הראשון שעולה בעקבות זה, זה כעס, זעם, תסכול, שנאה, תחושה של רצון להרוס, להשמיד. משהו אולי נלקח ממני שלא באמת רציתי שיילקח.
הזעם והכעס יכולים להיות מופנים לאלוהים, אל זה שנטש, שעזב, שלא רצה אותי – בין אם זה מקום עבודה, בן זוג או בת זוג שלא רוצים אותי יותר והזעם עשוי להיות מופנה אליהם.
גם אם זה מישהו שלא בחיים יותר, הזעם עשוי להיות מופנה למי שכן בסביבה שלי, למי שכן קרוב אליי, שזמין לי, שגר איתי, שפוגש אותי ולעיתים אליי- כעס עצמי, שנאה עצמית.
אם יהיו לנו כלים בשלב הזה לפרוק כעס, להניע את הכעס ולהסכים להרגיש אותו, או מישהו שיתמוך בנו בלאפשר לנו להרגיש את הכעס, אז השלב הזה עשוי להיות יחסית לא ארוך ומאד אפקטיבי. השלב הזה הוא מאד מאד חשוב ואנחנו לא רוצים לדלג עליו.
אם משהו מרגיז אותנו, אנחנו רוצים להרגיש את הכעס, את הזעם.
אנחנו רוצים להסכים לכעוס.
יש חשיבות מאד גדולה לשלב הזה, ביכולת שלנו לייצר תהליך רגשי משמעותי בעקבות השינוי שעברנו.
שלב 3 – משא ומתן
השלב שבו אנחנו פוגשים את האפשרות לחזור מחדש.
אולי אפשר לחזור להיות ביחד,
אולי הזוגיות הזו שסיימנו אותה, עדיין יש בה משהו טוב.
אולי אני אחזור למקום העבודה הזה שעזבתי אותו כי היו בו דברים טובים והמשכורת בו הייתה טובה והיו שם שני אנשים שאהבתי לאכול איתם צהריים.
שלב זה הוא הרבה פעמים מלווה במעין מיקוח של 'רגע אולי בעצם חבל על הפרידה הזו, הנטישה הזו'.
זה נובע מהפחד ומהחרדה שעשויים לעלות כשאין את הדבר הזה יותר בחיים שלנו. אם זה מישהו שנפטר, עשויות לעלות מחשבות שאולי יכולתי לטפל בו יותר טוב,
אולי יכולתי להעניק לו עוד זמן של חסד. אולי יכולתי לבלות איתו עוד זמן לפני שהוא נפטר אולי יכולתי לעשות למענו, יכולתי לכעוס עליו פחות או לסגור איתו מעגלים שעדיין לא נסגרו.
זאת אומרת ששלב המשא ומתן מלווה בתחושות של פחד, תחושה של החמצה שאולי יכולתי לעשות משהו שהיה מונע או דוחה את הקץ או מאפשר עוד אהבה, עוד קרבה וחיבור.
הרבה פעמים זה שלב קצר יחסית לשלב הכעס.
שלב 4 – עצב
השלב הרביעי הוא שלב הצער, עצב דכאון.
עשוי להיות מאד ארוך ואף לפגוש אותנו בשלבים הקודמים יותר אבל הרבה פעמים כשאנחנו מתחילים להפנים שזהו, שאין דרך חזרה אז פתאום האובדן מאד מאד נוכח ומרגישים צער וייאוש שעשויים להיות מאד עמוקים.
לעיתים נופלים למקום של חוסר רצון לחיות, זה לא אומר שאנחנו נכלה את חיינו אבל מקום של 'מה הטעם בחיים כשאין לי את הדבר הזה בחיי' והתחושה הזו של הייאוש האובדן, ש"לא בטוח שיש לי בשביל מה לקום בבוקר", אלו תחושות מאד קשות.
לפעמים השלב הזה מלווה גם בתחושת אשמה. שאולי אני אשמה או אשם בזה שזה נגמר. בזה שלא עשיתי מספיק בשביל להשאיר אותו בחיים, לתת לו סיבה לחיות, לגרום לו להשאר איתי. לפעמים אנחנו עשויים אפילו להרגיש כישלון 'נכשלתי בלהחזיק את הזוגיות הזאת ובגלל זה היא עזבה אותי, היא לא רוצה אותי. אולי אני כשלון בלייצר מערכות יחסים, אולי אני כשלון בעבודה ובגלל זה פיטרו אותי'.
לעיתים השלב הזה עשוי להיות עם הסתכלות לעתיד, הבנה שאין לי סיכוי להיות עובד טוב, שתהיה לי מערכת יחסים טובה, אין לי סיכוי כי הנה עוד הוכחה שזה לא עובד לי , שאני לא מצליח, שאני לא מסוגל, שלא רוצים להשאר איתי.
זה השלב הכי משמעותי בעצם שבו נעשה תהליך ההשלמה עם האובדן, עם השכול.
בשלב הזה אנחנו עוברים את התהליך הרגשי המשמעותי ביותר של ללמוד לחיות ללא מה שהיה לנו וללמוד לייצר חיים טובים למרות זה.
זה שלב חשוב, ארוך. עשוי להיות מאד כואב ומאד משמעותי.
בשלב הזה אולי נזדקק לתמיכה של מטפל, של חבר, אח, הורה. מישהו שבאמת רואה אותנו ויכול לתת תמיכה ראויה לכאב העמוק שעולה בשלב הזה.
הוא שלב חשוב כי בעצם הוא זה שבעצם מייצר את הריפוי הגדול בסיום מה שהסתיים בחיים שלנו.
ברגע שאנחנו מקבלים ומשלימים עם זה שזה מה שהיה ובשלים לעבור הלאה, אנחנו יכולים להגיע לשלב החמישי.
שלב 5 – השלמה
בשלב הזה, אנחנו בעצם מקבלים את זה שזה מה שקרה ושזו מציאות חיינו.
עברנו תהליך רגשי משמעותי של פריקת הכעס, מיקוח, עצב, צער, אובדן ושכול ואנחנו עכשיו יכולים בעצם להיות עם מה שיש, עם הכאן ועכשיו
ולייצר בכאן ועכשיו חיים טובים.
בעצם ברגע שאנחנו מקבלים את המציאות, כי זו המציאות..אנחנו יכולים להתחיל להתרומם ולהתחיל לייצר חיים שבהם אנחנו זוכרים שמגיע לנו שיהיה לנו ממש ממש טוב ושיהיה לנו מענה מלא לכל הצרכים שלנו ואז אנחנו מייצרים חיים שאין בהם צער, שאין בהם כעס. יש בהם הבנה של 'יאללה זה מי שאני ועם זה אני ממשיך ומייצר לעצמי משהו טוב, מייצר לעצמי מציאות חיים טובה בהווה וגם קדימה בעתיד.
זה שלב שמכיל הרבה אנרגיה, עוצמה, תחושת מסוגלות, תחושה שיש לאן, שיש עם מי, שיש לי אותי . גם בהמשך, גם עכשיו. גם נוכח המציאות שקרתה ולעיתים אפילו לתת כח לאנשים שסובבים אותי אפילו שלי קרה משהו מצער, אני חוויתי אובדן, לעיתים התחושה הזו של הקבלה וההשלמה יכולים לתת לי כל כך הרבה אנרגיה שאני יכולה להרים יחד איתי את מי שמסביבי שנמצאים למעני ואני זאת שאתן להם את הכח להמשיך ולייצר חיים טובים. כי מגיע לנו שיהיה לנו טוב ובשלב ההשלמה מייצרים את זה בפועל.
אז אלו היו חמשת השלבים של האבל:
הכחשה
כעס
מיקוח
עצב
השלמה
חמשת השלבים האלו ממש חשובים ועל אף אחד מהם אנחנו לא רוצים לוותר.
אם עוברים אותם עם תמיכה רגשית ראויה, יוצאים מאד מחוזקים בסוף התהליך.
בברכת בשורות טובות,
טל
