כשהייתי ילד, היו לי רצונות. היו לי ה-מ-ו-ן רצונות. רציתי לצעוק. רציתי לקלל. רציתי לא להכין שיעורי בית. רציתי לאכול המון קינוחים. רציתי ללכת עם חולצה מחוץ למכנסיים. רציתי שיראו אותי. רציתי שישמעו אותי. רציתי שיקשיבו לי. רציתי המון דברים. הקטע המצחיק הוא שעד לפני שנתיים, לא זכרתי בכלל שרציתי כל כך הרבה דברים כשהייתי ילד.
גדלתי לתוך עולם בו הרצונות שלי לא היו חשובים. הבית היה בית אוהב ודואג. לא הרביצו לי. לפעמים צעקו עלי קצת. לא כיבו עלי סיגריות ולא עברתי התעללות גופנית או מינית. דאגו לי כשהייתי חולה. דרשו ממני להכין שיעורים ולא הסכימו שאצא מהבית בלי סוודר.
היום אני מבין שההורים שלי לא אשמים. גם להם אף פעם לא הקשיבו וגם דעתם מעולם לא הייתה חשובה להורים שלהם.
היום אני גם מבין שילד שגדל באופן כזה, הופך לנער שמבין שדעתו לא נחשבת ושכל תפקידו לרצות אחרים ולתת מענה לרצונות שלהם. והקטע הכואב והעצוב בכל הסיפור הזה שהנער הזה גדל להיות איש כזה, וככה הוא יצא לעולם.
22 שנים (מגיל 18 ועד גיל 40) הסתובבתי עם התפקיד שניתן לי בלי שביקשתי לקבל אותו: להשתיק את הרצונות האמיתיים שלי ולתת חשיבות עליונה לרצונות של אחרים.
וכל הזמן הזה משהו שם בפנים לא שקט. מדי פעם היה איזה קול שעלה ולחש לי באוזן "חלאס, מספיק. איך שוב פעם אתה נדפק? איך שוב פעם אתה לא מדבר כשצריך? איך אתה לא מתלונן?". בעבודה, בזוגיות, בתור בסופר, מול ההורים, מול הילדים… אבל באותה המהירות שהקול הזה עלה – כך הוא גם הושתק ונחנק עד לפעם הבאה.
לפני שנתיים כנראה שהיקום הבין שהגיע הזמן להושיט לי יד, והפגיש אותי עם טל. מיד ידעתי שמצאתי את המטפלת שתוכל לעזור לי להבין ולגלות למה אני מרגיש מחנק? למה אני לא מאושר? fuck – מה לא בסדר איתי?
בכל פגישה איתה הבנתי עוד דברים על הילד ההוא שקיבל החלטות שנתנו לו ביטחון בעולם וגרמו לו להרגיש נאהב, אך מנגד גרמו לו להעלים את רצונותיו האמיתים. כבר בתחילת הדרך הבנתי בפגישות אצל טל "שהכל בסדר איתי".
מה שיפה באופן הטיפול של טל הוא שלא חופרים יותר מדי בעבר. מה שהיה הוא כבר היסטוריה. לא צריך להגיע לרגע הספציפי שבו קיבלתי את הסטירה מאבא שלי (לדוגמא). זה לא מה שחשוב. יותר חשוב להבין מה הרגשתי בגוף בתקופה הזו ולדעת לתת לזה שם. מכאן הדרך לדבר עם ההרגשה הזו ולעבוד איתה הרבה יותר קלה.
ובסיום כל פגישה תמיד יצאתי עם "שיעורי בית" לתרגל מול העולם את מה שלמדתי ולחקור מה זה עושה לי. איך אני מרגיש עם זה והאם זה נכון לי או לא.
היום אני עומד מול העולם ואני יודע שאני אדם אחר. השינוי הכי גדול שלי הוא שהפסקתי לרצות את האחרים. הפכתי לאדם רגיש יותר לעצמו ולסביבה, אני קשוב יותר לגוף שלי ולרגשות שלי. הפכתי לסקרן בהמון תחומים שיכולים לשפר לי את החיים ואני עושה את כל המאמצים שיש לי להגיע לשם.
אני ממליץ בחום רב לכל מי שמרגיש קצת תקוע בחיים, לא שלם עם עצמו ובאופן כללי מרגיש שהחיים שהוא נמצא בהם עוברים ליד החיים שמגיעים לו – להגיע לפגישה עם טל. אני מבטיח לו שהוא לא יתאכזב מהתוצאות.
