כשהגענו לעולם,
כשהיינו תינוקות,
היה ברור לנו,
שמגיע לנו מענה לצרכים שלנו.
שמגיע לנו ביטחון, חום, מגע, הזנה.
שכשאנחנו רעבים,
האוכל יגיע בדיוק בטמפרטורה בצורה ובזמן שאני זקוק לה.
כל תינוק יודע את זה.
נולדנו בהסכמה מלאה לקבל.
והמבוגרים בחיינו ,
בשלב כלשהו מתחילים לאכזב.
לאו דווקא בכוונה תחילה,
אבל לפעמים
הם לא נותנים את המענה לצרכים,
בצורה שאנחנו רוצים.
אפילו אם הם רוצים,
זה לא תמיד אפשרי.
ויכול להיות שאני כתינוק רוצה חיבוק,
בדיוק כשאמא שלי רגע הלכה להתקלח.
ואני פתאום מרגיש נטוש.
כשבסך הכל היא איתי בבית,
אבל אני לא יודע את זה.
ותחושת הנטישה היא מפחידה מאוד.
כתינוק אני יודע שמגיע לי מענה לצרכים שלי,
ואני עושה הכל כדי לקבל את זה.
יש לי אופטימיות ואמון בבני אדם ובמבוגרים בחיי
שידעו להיות שם עבורי.
ושיאהבו אותי בדיוק בצורה שאני צריך.
כי מגיע לי.
כל תינוק יודע שמגיע לו.
והיותו בקבלה זה דבר טבעי לחלוטין
כי כתינוקות אנחנו חסרי ישע בהגדרה.
ולכן אנחנו ניזונים נתמכים ומטופלים על ידי המבוגרים בחיינו.
וכשאנחנו לא מקבלים מענה לצרכים שלנו,
אז אנחנו מבקשים
שוב ושוב
בין אם בבכי, במילים או בתנועות ידיים.
ובאיזשהו שלב כשאנחנו רואים שלא מבינים אותנו,
אנחנו מתחילים לדרוש בצעקות ובהתנהגויות שונות…
אנחנו דורשים מענה לצרכים שלנו.
כי אנחנו עדיין מאמינים באמא ואבא שלנו.
כי מגיע לנו ביטחון והכלה והזנה וחום ומגע ותחושת ערך.
ולעתים,
מגיע השלב שבו יורדת ההבנה,
שאולי אין טעם לנסות שוב.
כי אולי גם הפעם הבאה,
כשאני אבקש או אדרוש מענה לצרכים שלי,
אני לא אקבל,
לא יראו אותי,
לא יקשיבו ולא יבינו אותי.
ובאותו שלב,
נעשה בתוכי ויתור פנימי,
נוצרת אמונה בתוכי – שאין טעם לבקש שוב,
כי גם הפעם הבאה תענה בשלילה.
ומאותו רגע ההסכמה לבקש והידיעה שמגיע לי,
מוטלים בספק,
ואז אני ממשיכה את חיי בוויתור.
אפשר לחיות בוויתור עד גיל מופלג,
עם חלק בתוכי שכבוי.
אז מה זה החופש לומר כן?
החופש לומר כן מזכיר לנו את מה שכבר שכחנו
מזכיר לי ש-מגיע לי!
מגיע לי -מענה לצרכים שלי
מגיע לי -שיהיה לי ממש ממש טוב.
החופש לומר כן- זה החופש לומר כן לעצמי.
להגיד לי כן! מה כן עושה לי טוב?
מה מענג אותי מה מרטיט ומשמח אותי,
מה מדליק אותי מה מסעיר אותי
מה בא לי שיקרה?
ואת זה לבקש מהפרטנרים בחיי-
מהחברים ,מהאהובים ,מהחברות ,מהילדים, מההורים שלי,
לבקש את זה,
ולדעת שמגיע לי לקבל.
אז ה"מגיע לי" היה טבוע בנו בצעירותינו.
וזה לגמרי אפשרי להיזכר בו
ולהרגיש אותו במלוא העוצמה.
כי מגיע לי לחיות חיים בהם אני מקבלת מענה לצרכים שלי.
ואני אחראית לבקש את זה.
אני אחראית ליצור מציאות שבה אני אקבל את זה.
בהיותנו לוקחים אחריות על כך,
אנחנו חוזרים לבקש:
"בבקשה –
תעשי לי שיהיה לי טוב".
החופש להגיד כן לעצמי
זו גם ההסכמה להגיד לא לאחר או לדייק אותו
ועדיין לבחור בי,
ובמה שכן עובד עבורי.
ולהגיד את זה לכולם
בלי להתבייש.
בהצלחה.
