העברה בין דורית נחקרת בכמה עשרות שנים האחרונות בכל רחבי העולם.
מדובר בתופעה שבה ההורים מעבירים לילדיהם טראומות ילדות שלא עברו ריפוי.
הטראומות ממוקמות בשדה האנרגיה האנושי שלנו-ההילה שלנו.
כל עוד הן לא עברו ריפוי והתמרה – הן עדיין נוכחות אצלנו בשדה.
וכשהילדים שלנו נולדים הם מקבלים בירושה את הנוכחות של הטראומה הזאת בתוכם.

ובעצם ילדה יכולה לשאת טראומה או כאב של אמא או אבא שלה
בלי שבמודע היא יודעת על הקיום של הטראומה הזאת.
לדוגמא: יפעת (שם בדוי ) פנתה אליי לקליניקה בגיל ארבעים,
וסיפרה שהבת שלה בכיתה ה' מפרסמת מכתבי התאבדות בבית ובבית ספר,
וקמה על זה מהומה גדולה.
כששאלו את הילדה מה קרה היא אמרה "כלום"
וכששאלו אותה למה את רוצה להתאבד
היא אמרה "אני לא יודעת, אבל אני רוצה למות, בא לי למות."

והאמא הגיעה אליי בפאניקה גדולה כי אין הסבר והבית ספר בלחץ ולא יודעים מה לעשות.
ושאלו אותי אם כדאי ללכת לפסיכולוג ילדים
אמרתי להם שהעבודה עם פסיכולוג יכולה לקחת חודשים
והסכנה והמצוקה היא מידית אז חשוב שניתן מענה מיידי,
ומהניסיון שלי התשובה היא אצל ההורים ולא אצל הילד.

כבר בפגישה הראשונה עם האמא אחרי מחקר על החיים שלה ומה קרה לה בכיתה ה',
הסתבר שכשהאמא היית בכיתה ה' היא עברה פגיעה מינית
שהיא לא שיתפה אף אחד לגביה,
ואחרי אותה פגיעה מינית היה בה רצון אמתי להתאבד.
היא לא עשתה את זה אבל החוויה שלה הייתה
"הלוואי שיכלתי להתאבד ולהפסיק את החיים אחרי מה שהוא עשה לי."

וכשעשינו ריפו לטראומה המינית בקליניקה ,
אחרי פגישה אחת של האמא,
הילדה כבר חזרה לחייך ולהיות שמחה.
ואחרי פגישה נוספת כבר סיימנו את התהליך
והילדה התנהגה כאילו כלום לא קרה.
הילדה אפילו לא יודעת שהאמא הגיעה לטיפול לגבי הנושא הזה.
ועדיין כל התנהגות שלה התחלפה חזרה לתפקד לחייך ולצחוק ולחזור לעצמה.

זאת אומרת שהילדים לא יודעים
שהם נושאים את הטראומה של ההורה עליהם
אבל יכולים להתנהג אותה בצורות שונות.
בעצם הילד אומר בתת מודע שלו לאמא או לאבא:
"אני אוהב אותך ואני מוכן לקחת על עצמי את האחריות לעזור לך להגיע לריפוי
ואני מוכן לשלם מחיר אישי בשביל להעיר אותך לקבל את הריפוי שמגיע לך."
והילד עושה את זה מתוך אהבה ונתינה אמתית להורה שלו.
הוא אמנם יכול להוביל לכאב נוסף להורה שלו אבל גם להזדמנות לריפוי.

ומה קורה כשההורה מסכים לעבור תהליך של שחרור הכאב והטראומה שנמצאת שם?
באותו רגע הדורות הקודמים שאולי העבירו את ההתעללות הזו הלאה מקבלים ריפוי,
ובטח ובטח הדורות הצעירים יותר לא צריכים לשאת יותר את העול
של להזמין את ההורה לקבל את הריפוי שלו,
ויכולים לחיות בחופש אמתי.

צורה נוספת של ריפוי בין דורי יכולה להיות כשילד חוה חוויה של בית מסוימת,
כמו "בית הוא מקום שבו כשמרביצים לי אוהבים אותי, וכשאוהבים אותי מרביצים לי."
וברגע שתבנית הבית שלו קושרת אהבה ואלימות פיזית ביחד
הוא עשוי בבגרותו להאמין שאם זו תבנית של בית,
ואני מקים בית ואני אוהב את הילד שלי,
אז אני צריך להכות אותו, כי בית שהוא מקום שבו כשאוהבים מכים.
אז אכה את הילד שלי כדי להעניק לו חוויה של בית, הבית היחיד שאני מכיר.
ולכן הרבה פעמים הורה שהיה ילד מוכה
הופך להיות הורה מכה בתום לב
מתוך חוויה של התת מודע שזאת הדרך להעניק חוויה של ביטחון ובית.

והדרך לעצור את ההעברה הבין דורית הזאת
ולא להעביר הלאה את מה שחווינו בילדות,
זה להסכים להיות החוליה בשרשרת שאומרת זה עוצר אצלי,
אני זאת שבוחרת לא להעביר את ההתעללות הזאת הלאה
שעברה מדור לדור לדור לא ידוע כמה דורות אחורה,
אבל אני בוחרת להיות החוליה שעוצרת את הירושה האינסופית הזאת
ומייצרת לילדי נכדי וניניי חוויה חדשה.

המחויבות הזו לעצור את השרשרת דורשת המון אומץ
וזו גבורה בעיני לבחור בזה,
ומי שבוחר בזה, כל מה שהוא נדרש לעשות זה לעבור תהליך
ולהסכים להרגיש את הרגשות שמתלווים למה שחווינו בעברינו.

וכשאנחנו מסכימים להרגיש את הרגשות ולרפא את הטראומה שלנו מהעבר
אנחנו משתחררים וחווים יותר ביטחון וחופש בעצמינו,
ובטח שמעניקים עתיד יותר טוב לילדינו.
אז אם אתם חווים התנהגות לא רצויה אצל הילד שלכם,
לכו אתם לטיפול ותתנו לו את המתנה הזו של לשחרר אותו מטראומות העבר שלכם.

אוהבת,
טל.