תינוק שנולד לא שואל את עצמו אם הוא מספיק טוב או אם מגיע לו. הוא פשוט קיים, ויש בו ידיעה ברורה שהוא ראוי לחום, מגע והזנה. אך ככל שאנחנו גדלים, צרכים שלא מקבלים מענה יוצרים סדק בידיעה הפנימית הזו, ותחושת הראויות הופכת לתחושת חוסר ערך.
כדי להתמודד עם החוסר הזה, רובנו מסגלים אחת משתי עמדות הישרדותיות:
- העמדה המובסת (“לא מגיע לי”): במקום הזה אנחנו מצמצמים את עצמנו, מרצים אחרים, ומוותרים על הצרכים שלנו. זה האדם שתמיד נותן, מטפל ומבשל לכולם, אבל מתקשה מאוד לבקש או לקבל עזרה בעצמו.
- העמדה התובענית (“מגיע לי”): זהו הצד השני של אותו המטבע. כשאנחנו בעמדה הזו, אנחנו פועלים מתוך חוסר עמוק, ולכן דורשים ומצפים שהעולם יספק לנו את מה שאנחנו צריכים, לעיתים בחוסר רגישות וללא מאמץ.
הדרך השלישית – עמדת הראויות בעמדת הראויות, אנחנו לוקחים אחריות על החיים שלנו. אנחנו יודעים לעבוד קשה ולתת, אבל באותה נשימה מאפשרים לעצמנו לקבל. אנחנו לא נשארים במערכות יחסים שלא מיטיבות איתנו לאורך זמן, ולא מפחדים להציב גבולות או להגיד “לא” בצורה מכבדת וברורה.
אתם לא צריכים להרוויח את הראויות שלכם; היא זכות מולדת שקיימת בעצם היותכם. בפעם הבאה שאתם מוצאים את עצמכם מתכווצים או מרצים, עצרו לרגע. המנטור הפנימי שלכם מזכיר לכם: מגיע לכם מקום, רק כי אתם כאן.
