כמה טריקית היא חוויה של בית.
כמה לא פשוט לייצר אותה בגוף שלנו בהיותנו בוגרים.
זו חוויה שהשתרשה בנו כשהיינו ילדים קטנים
מול אבא מול אמא והאחים , ומי שהיה איתנו אז.

החוויה של בית הייתה הלך הרוח שהיה שם:
אם הייתה אהבה, קבלה, הכלה והקשבה,
זו החוויה שנשארה בתוכינו.
ואם החוויה הייתה של כעס, עצבים, חוסר סבלנות, חוסר הערכה–
אז זאת החוויה של בית בתוכינו.
 
בהיותנו בוגרים, נחפש בן זוג או בת זוג שיענו על החוויה של בית,
כמו נעשה שופינג בחנות האוניברסלית שיש בה מלאאא פרטנרים,
ובמי מהם נבחר?
במי שיכול לתת לנו אחד לאחד את החוויה של בית שהייתה לנו.
 
אז אם הייתה חוויה בבית שלא קשובים אליי לא רואים אותי, מפחידים מדכאים ולא מעריכים…
אז אני אחפש פרטנרית שיכולים לתת לי בדיוק את אותה ההרגשה.
וכשאני אמצא אותו, התת מודע שלי ישאל–
"אתה יכול לתת לי חוויה שאתה כועס חסר סבלנות ולא רואה אותי?
כי אם כן, אז אתה ממש ממש מתאים להיות פרטנר שלי ואני אשמח להקים איתך בית."
 
ואז אנחנו חוברים ומייצרים מערכת יחסים שבה אנחנו מרגישים בבית- הבית שהיה לנו.
מעתיקים את הבית הישן שלנו בעשרים שלושים שנה הבדל .

והבית הזה לא הכי מתגמל לכאורה.
אולי כפוי טובה,
אבל זה עדיין בית.
ובית נותן תחושת ביטחון.

וכשהקמנו בית, וילדנו ילדים –איזו הרגשה ארצה להעניק להם?
הרגשה של-בית.
אז אני אעביר להם מסר, אם אני לא מודעת,
של פחד, כעס, חוסר סבלנות, חוסר תחושת ערך ושאני לא גאה בהם.
כדי לתת להם- תחושה של בית.
 
ואולי הוויב הזה הוא יהיה קצת בהסתר, קצת בצל,
אולי זה לא יתבטא במילים שאני אומרת,
אבל זו עשויה להיות החוויה.
ואולי לא לכל הילדים,
אולי לאחד מהם או לשניים מהם,
וזה בטח לא בכוונה.
וזה בטח לא באמת מה שרציתי להעניק להם כאמא.
אבל זה קורה בלי שנשים לב,
כי בחוויה הממש ממש עמוקה שלי אני רוצה לתת להם- בית.
מגיע להם- בית.
זה כל כך חשוב.
אז בלי לשים לב, אני אעתיק גם מולם את החוויה של בית שהייתה לי כשהייתי ילדה.
מתוך כוונה טובה רצון טוב ואהבה אמתית.
רק שזה יוצא קצת עקום בלי להתכוון לזה.
 
אז איך אפשר לייצר חווית בית חדשה?
כי אולי עכשיו כשאני רואה את הדברים בא לי להמציא בית חדש?
בית שבו אני אהובה, ראויה,
בית שבו קשובים אלי,
בית שבו- נותנים מענה לצרכים שלי.
מגיע לי.
האם אני יכולה לייצר בית כזה כשזה בית כל כך שונה מהבית שבו גדלתי?
כמובן!
אני יכולה להמציא את הבית הזה והוא נוצר ברגע זה!
ואיך קוראים לו?
"הבית החדש".

ואני מתחילה היום את חיי עם שני בתים:

בבית הישן – לא קשובים אליי, לא רואים אותי, קצת כועסים, קצת מפחידים,
חסרי סבלנות, אומרים לי מה את עושה עניין ולא עונים לצרכים שלי.
וזה עדיין בית. וזה עדיין נותן לי ביטחון. ביטחון אשלייתי אבל ביטחון.
 
ובבית החדש- קשובים אליי, רואים אותי, אוהבים אותי בדיוק איך שאני צריכה, נוגעים בי בצורה שאני צריכה,
קשובים לצרכים שלי ואוהבים אותי בצורה רכה מכילה עטופה ומוגנת.
וגם כאן אני מרגישה בבית ובטוחה.
 
ושניהם בית- הבית הישן והבית החדש.
בבית החדש- אני יכולה לבקר מידי פעם כמו שמבקרים במקום חדש. 
הוויב מוזר השפה זרה, זה קצת חדש מבלבל אולי לא כל כך נוח כי לוקח זמן להתרגל.
וזה בסדר ויש מלא סבלנות ואין תאריך הגעה,
 אפשר לנוח במקום הזה,
ולחזור לבית הישן מתי שצריך עוד ביטחון.
ובתור התחלה לחיות עם שני בתים- הישן והחדש.
ולאט לאט להתרגל.
 
כי יש לנו אין סוף זמן לייצר תהליכי ריפוי עמוקים
שנוגעים בשורש ומייצרים שם ריפוי משמעותי.
מגיע לנו שיהיה לנו טוב.
וזו הדרך לעשות את זה–
לאט בסבלנות ועם המון המון אהבה.